קטע מהספר שלי. תהנו.
| ההודעה נשלחה על ידי nissans , בתאריך 09/04/2011 18:13:47 |
|---|
קטע מהספר שלי. תהנו.הקצב של העיר הזו מסחרר אותי כל פעם מחדש,אנחנו צועדים בצידי הרחוב ואני מניחה את צעדי לפי קצב המנגינה שבוקעת מאחד מעשרות הברים שפתוחים בשעות האלו אחד ליד השני. ואני מסתכלת עליו,מנענע את הראש ומביט מחייך בכל מיני דמויות שחולפות לפנינו כאילו חושב לעצמו כמוני ,מעניין מה עובר להם בראש עכשיו כשהם מביטים בנו,ויש רגע מסויים שבא לי לשים על כל העולם זין אחד גדול ולתפוס לו את היד ולשלב בשלי שיחשבו שאנחנו זוג, שיביטו בנו כאילו אנחנו מכירים כבר שנים וזוהי רק נסיעה אחת מתוך עשרות שעשינו אל העיר הזו או אפילו חיים כאן באיזו דירה ישנה עם כמה חפצים שאספנו לנו ושטוב לנו, ושיקנאו.שיקנאו כולם, שיקנא הבחור שעוקף באפניים והבחורה שקונה את הגלידה,שכל העולם יתפוצץ מלהביט עלינו ולחשוב מתי גם לי , מתי גם אני. אנחנו מתחילים להתקרב אל כניסת השוק הישן ואני כולי נוטפת זיעה מהלחות שבאויר ומהרהרת לעצמי איך לא אכפת לי שיראה אותי ככה בלי האיפור והבגדים המחויטים ונעלי העקב הלא נוחות , פשוט עצמי, הברורה כל כך פתאום גם בעיניי ולא צריכה להתלבש בדים שונים כדי שיחשוב עלי ומה יחשוב עלי ולמה.איתו אני לא חושבת שחקי קשה, איתו אני מרגישה שאם יציע לי נישואים כאן ועכשיו אני ישר אגיד כן כן כן בקול נירגש וסדוק, סדוק כמו הבניין הישן הזה שהיה פעם הקולנוע היחיד בעיר,שבור כמו הענף שנפל על גג הרעפים שמורידים עכשיו פועלי העירייה עם המנוף הגדול הזה, שבור כמוני, שמתוקנת עכשיו בעצמי, שבוחרת פעם ראשונה לעשות מה שמרגיש לי בבטן ולא אכפת לי מה יגידו ולא אכפת לי מה יחשבו עלי כל מי שמכיר אותי או חושב שמכיר אותי, שניגש ואומר איפה היית לא ראיתי אותך שנים, ואיפה את היום ומה את עושה ומי זה החבר שלך? מה את לא עם שי עוד, זין על שי, זין על כולם זין על ההוא מהמחברת.. ההוא מהמחברת..טוב עליו לא זין,אבל הוא לא מציאותי, הוא לא כאן, דניאל כאן עכשיו והוא ניראה כל כך טוב, בגינס הקרוע שלו והחולצה השחורה הזו שהעיז ללבוש בחום הזה של תל אביב. אנחנו עומדים ברמזור ביחד עם עוד חצי מהעיר הזו והחצי השני הצד האחר של הכביש , מחכים שהוא יתחלף,והמכוניות טסות לפנינו לשני הכיוונים ועוד שניה אחת והנה כבר ירוק וההמון מתחיל לשאות על הלבן שחור של פסי מעבר החציה ואנחנו נבלעים בתוכם ועולים את המדרגה והוא תופס בידי ומושך אותי ימינה אל חנות ההדפסים על החולצות. "איזה הדפס בא לך" אני שואלת הוא עוצם את העיניים ומדפדף באלבום ההדפסים ועוצר בעמוד אקראי ומניח את היד על תמונת שלושת הקופים שהאלבום נעצר עליה. "את זו" הוא מחייך. "את זו? פשוט ככה? פשוט כי זה מה שיצא? ואם היה יוצא לך איזה שדונת או ברבי " אני צוחקת "אז היה יוצא, אבל לא יצא, יצא את זה.אז זה מה שרצה שיצא, "מי רצה?" אני שואלת צוחקת "אדון גורל" הוא צוחק וקורא למוכרת שתכין לו את החולצה. "נסי גם את" "ואם תצא לי איזו גולגולת? אתה תצחק עלי שבוע לפחות" "נכון, אבל תודי שזה משהו שתזכרי יותר מאם היית קונה סתם חולצה"הוא אומר עם מבט של סיפוק עצמי בעיניים "אני לא יודעת למה אבל יש משהו נורא חכם בדברים המצחיקים שיוצאים לך מהפה" אני עוצמת את העיניים ומדפדפת באלבום, אם תצא לי גולגולת עכשיו אני ישתגע. עצרתי על דף מסוים והנחתי את האצבע "נו?אני לא רוצה להסתכל, על מה יצא?" "אני חושב שאת תיהי גאה בבחירה העיוורת הראשונה שלך" הוא אמר וסידר לי את השער אל מאחורי האוזן.עברה לי צמרמורת בכל הגוף.פתחתי את העיניים לאט,והמבט התחיל להתמכד בתמונה. "קונדסון?" צחקתי "זה הדרדס באהוב עלי" הוא חייך. "יאללה נלך על זה" אמרתי ונתתי למוכרת להכין, שילמנו והמשכנו אל תוך השוק לכיוון הים,מביטים מידי פעם אחד בשני ומפנים מבט חזרה אל כל הדוכנים של הפירות ושאר הפריטים שמוכרים כאן, האנשים שחולפים לידי נראים לי כאילו אני בעולם אחר, שונים לגמרי מהטיפוסים שהכרתי,ואולי זו אני שחייתי עד עכשיו בבועה מסויימת לא מביטה באנשים ולא היה לי אכפת מי הם. כאילו תקועה במעגל סובב אותי,חושבת שכל מי ששונה ממני לא מעניין או אפילו לא ראוי להתעניינות. אולי מוכר הירקות הזו יותר עמוק משחשבתי..אולי הנגן רחוב הזה עם הגיטרה הוא אדם שונה ממה שמצטייר לי,הייתי חייבת לבדוק את זה לרגע ועצרתי לידו, חיטטתי בתיק הוצאתי כמה שקלים וניגשתי להניח בתיק על הרצפה "מה את רוצה לשמוע" הוא שאל אותי במפתיע "לא יודעת,רוק אתה מכיר?" הוא חשב לרגע והתחיל לנגן עוצם את העיניים. דניאל התקרב וחייך "פינק פלויד תמיד עושה לי חשק לנגן " אמר "אני יכולה לשאול אותך משהו?" הסתכלתי על הנגן "למה לא? מה עבר לך בראש?" "זה מה שאתה עושה בחיים? אפשר לחיות מזה? מלנגן ברחוב?" "אני רופא, באיכילוב, כירורג" אמר הרגשתי שכל האדמה מתחתי נפלה,רופא? איך זה יכול להיות מה הוא עושה כאן אם הוא רופא, חשבתי שהוא חסר בית או אדם יותר שיטחי ועני מזה "אני עובד סביב השעון אבל יש יום בשבוע שאני עוזב הכל ומגיע לכאן ומנגן. זה הכיף שלי.זה המפלט," הוא המשיך לנגן ואני נסחפת אל תוך המנגינה שיוצאת מהגיטרה ומנתקת אותי מהכל וגורמת לי להבין עד כמה טיפשה ושיטחית הייתי אני, עד כמה צר היה המבט שלי על העולם,איך שפטתי אנשים עוד לפני שהוציאו מילה מהפה, המשכנו לכיוון הים, רואים מרחוק כבר את המסגד הישן שניצב ליד הטיילת והיו כמה דקות של שקט בינינו,הייתי מרוכזת בבלבול שחטף אותי רגע למקום אחר,מנסה להבין למה תמיד חשבתי שהדעה שלי נכונה לגבי הכל ושהראיה שלי היא הנכונה,תמיד התגאתי ביכולת שלי לנתח אדם מרחוק ולחשוב שיודעת עליו הכל רק מהמבט בעיניים. "את צריכה יותר להנות מלדבר סתם אם אנשים,את לא יודעת איזה כיף זה לפתח שיחה אם אדם לא מוכר, זר לחלוטין ולגלות עליו ועל הדרך שבחר לחיות." דניאל אמר ואני המשכתי לשתוק,פעם ראשונה לא היה לי מה להגיד,שום התקפת נגד, שום טיעון מנצח,שתיקה אחת גדולה.דניאל עצר לרגע הביט על אישה צעירה שהלכה לפנינו במורד הרחוב ולחש לי "תזרמי איתי רגע, אני יראה לך כמה האישה הפשוטה הזו יותר עמוקה ממה שנדמה לך" הוא קרץ לי וצעק "סליחה" היא הסתובבה והסתקלה עלינו "אנחנו בדרך הנכונה לים נכון? שני צפוניים בעיר הגדולה שהלכו לאיבוד"היא צחקה "אתם רק צריכים לעבור פה את השביל לקחת ימינה ואז ישר כל הזמן אין לאן לברוח הים כבר יופיע מולכם" "את תל אביבית מה?" הוא שאל אותה "תאמת זה היום הראשון שלי בעיר."היא אמרה "היום עברתי לגור פה הייתי עד עכשיו שנתיים באוסטרליה" היא הצטרפה אלינו והמשכנו ללכת קדימה ואני שותקת, לא מוציאה הגה "חתיכת טיול אחרי צבא" אמר דניאל "איזה אחרי צבא למדתי ארבע שנים לתואר אחרי הצבא ואז ביום שסיימתי החלטתי לקחת פסק זמן להגשים חלום קטן, אז מה אתם צפוניים?" היא הוציאה קופסת משקפי שמש מהתיק והכניסה את משקפי השמש שישבו לה על הראש. "כן אנחנו בלילה לבן ספונטני" החלטתי להשחיל מילה בפעם הראשונה "מה יש לעשות באוסטרליה שנתיים?" שאלתי "שפית על יאכתות,שילוב של אהבה לבישול ולים"היא חייכה כאילו החזרתי אותה לאותה התקופה. דניאל הביט בי, הוא לא היה צריך לומר מילה,המבט שלו הספיק כדי להגיד לי אמרתי לך. "אתם ממשיכים ליפו או יושבים איתי לקפה בים?" היא שאלה "תאמת?הבטחתי לילדה הזו קפה בנווה צדק" הוא הסתכל עלי ואני מחייכת, כל הדרך לקפה בנווה צדק אנחנו שותקים,מסתכלים על המבנים הישנים,זה נראה כאילו עצרו את הזמן בשכונה הישנה הזו, בתי גגות הרעפים עם חלונות תריסי העץ הירוקים והלבנים גרמו לי להרגיש שאני בתחילת המאה שעברה,בתי הקפה כאן סיגנון פריז כמו שאני אוהבת, מספר קטן של שולחנות קפה מעץ מסודרות בשבילי האבנים המשתלבות, עם נר קטן בעששית ישנה מברונזה,עושים חשק לשבת כאן עם ספר טוב על קפה של אחר הצהריים.מידי פעם אני מבחינה שהוא מביט בי ומשיר מבט, "אז לאיפה הולכים"החלטתי לשבור את הקרח "לסוזנה" הוא אומר,"זה על שם מרכז סוזן דלל,חצי מטר משם" אנחנו נכנסים,מתישבים בשולחן בחוץ מתחת לעץ הגדול והוא מזמין שתי כוסות יין ועוגה קטנה משוקולד.השיחה זורמת והוא שואל עלי, על איזה ילדה הייתי ומה הזיכרון הראשון שלי, ואני כמו בכישוף עונה ונזכרת,נזכרת וחולקת איתו פיסות מידע קטנות מהעבר הלא ארוך שלי,על אמא ,על שי ועל הפחד ההוא של גיל חמש .והוא מקשיב, לוגם בשלווה מהיין,שולח מזלג קטן לעוגה ונותן לי לטעום כל פעם חתיכה קטנה שנמסה לי בפה ומוציאה ממני עוד כל מיני סודות קטנים.ואני חושבת עליו, אליו ועלי בעוד חמש שנים מכאן, מדמיינת לי איזה מין בן זוג הוא יהיה,הוא יביא לי קפה למיטה בשבת בבוקר? יקח את הילדים לטיול בטבע, יקרא סיפור לבן שיהיה לנו,או לבת, אפילו שהיא קטנה מידי כדי להבין,והדירה, תהיה מלאה בעציצים קטנים שקנה בכל מיני עצירות בדרך הביתה,עציצים בשבילי,הרי זה לא כמו סתם זר פרחים שיושב שם במלוא הדרו ונובל אחרי שבוע וקצת,בעציץ צריך להשקיע, צריך לטפל, לא פחות מידי מים ולא יותר מידי, שלא ירקב.כמוני,ישאיר לי טעם לעוד בכל פעם, לחשוב מה יביא לי היום ומה עובר לו בראש,ואני המנומנמת לפני השינה, העצבנית אחרי יום עבודה קשה,הוא יבין אותי וידע איך לגשת, לסבול את האופי העקשן והרודה שלי לפעמים בו ובעולם.והוא יחבק אותי עם היד בתחת לראשי עד שארדם כל לילה, אפילו שידו תרדם,הוא לא יזיז אותה עד שיפלו עיניי ולאט לאט רק אז הוא יזיז אותה ויזחל לצד המיטה שלו.אני מביטה בעינייו בזמן שהוא מקשיב לי מדקלמת את ימי ילדותי וחושבת באותו הזמן על כל הדברים האלו.אני מחייכת בזמן שהוא משלם את החשבון ולוקחת את כוס האייס קפה לדרך ואנחנו מטיילים על דרך הים ביפו,והחיוך לאט לאט יורד כשאני לפתע שואלת את עצמי,למה הוא לא מדבר עליו, על ילדותו שלו,על שריטותיו וסיפורי הדרך שאסף,הוא מושלם מידי כרגע בשבילי, וחייב להיות בו משהו אחר, משהו שאני יגיד לעצמי,גם עם זה, גם עם הדבר הקטן הזה,אני עוד איתו, עוד שלו, וזה לא יפריע לי, להמשיך לרצות לחבק אותו לפני השינה, "מתי היתה הפעם האחרונה שיצאת עם מישהי?" מצאתי את עצמי שואלת תוך כדי שתיה מהכוס,לא מביטה לו בעיניים, מובכת מישום מה, לדעת אולי הוא עוד יוצא עם מישהי וזה סתם ניתפס אצלי בראש בתור דייט כרגע. "עכשיו" הוא ענה ושילב את כף ידו בשלי, הרגשתי צמרמורת בכל הגוף עצרתי על שביל האבנים הישן של חוף ימה של יפו, מביטה בשקיעה שנופלת על הים כמו שמיכה חמה,והוא נעמד מאחורי, כורך את ידיו מסביבי, ואני מרגישה אותו נושם את ריח שערי, שואלת את עצמי אם הוא עוצם עיניים כשמריח, אבל לא מעיזה לסובב את הראש לראות.הוא מנשק בעדינות את הצוואר שלי ואני עוצמת עיניים ומושכת את הראש שלו יותר קרוב אלי,הכי קרוב שאפשר,מנסה למשוך את רגעי הצמרמורת עד כמה שאוכל "צדפים.."אני לוחשת "צדפים.."הוא ממלמל תוך כדי שממשיך לנשק את הצוואר "שאלת מה מרגיע אותי..."הוא מסובב אותי אליו מתקרב ונעצר עם פניו כמה פסיעות שפתיים משפתי שלי, "צדפים.."הוא ממלמל שוב ומתקרב ולוגם נשיקה ראשונה משפתי,כזו שכל עולמי נעצר ואני במקום אחר לרגע, התאמה מושלמת של שפתיים, מקבץ נדיר של ניחוח וטעם ברגע הכי נכון. נעצרתי לרגע והבטתי חזרה לים. "קרה משהו?" הוא שאל "כל כך טוב לי עכשיו, כאן, איתך,אבל אני לא יודעת כלום עליך,אף לו פרט קטן ואפל, הוא הביט בי והמשיך לשתוק אבל עיניו הראו לי מבוכה קלה שחש בפנים, "אני רוצה לדעת הכל עליך,"המשכתי הוא נשם עמוק והתיישב על ספסל העץ שהיה מאחורינו,והביט בי כאילו מבקש שאשב גם,התיישבתי,כמה שניות של שתיקה והוא פתח את הפה אבל מילים לא יצאו,עוד כמה שניות והלב שלי מתחיל לדפוק, הרגשה רעה שמשהו פה לא הולך להיות נחמד וקל לאוזן. "אני מצטער אם גרמתי לך לצפות" הוא הביט על הריצפה והחל לשחק עם האצבע לאורך החריץ בספסל הלוך וחזור "זה לא שאת לא אדם מדהים, את כן אבל אני לא שמתי לב שאני אולי מפיח בך אשליה שמשהו יהיה," הדברים כמו אבן שנוחתת עלי ואני מחזיקה את עצמי מלהוריד דמעות עכשיו, רק לא עכשיו. הוא הניח את היד על היד שלי שהיתה מונחת על הספסל והביט בי לרגע "זה לא קשור אליך,הלוואי שהייתי יכול לספר לך למה, אבל," הוא עצר לרגע "אני לא מניה שיהיה שווה לך לקנות,תאמיני לי את לא רוצה אותי , לא עכשיו," הוא ליטף לי את השיער ונישק את הלחי שלי "אם היינו בזמן אחר,במצב אחר אני בטוח שהיית הדבר שחיפשתי, אבל כרגע.." הוא שוב עצר "הלוואי שיכולתי להסביר לך, לספר לך," רציתי לתפוס אותו ולהגיד שיספר, שישים את כל מה שעבר בצד ועוד הרבה דברים אחרים אבל שתקתי, לא יכולתי להוציא מילה.כך כל הדרך לתחנת הרכבת, וחזרה לבית,שתיקה.פתחתי את דלת הבית והבטתי על הרכב שלו נוסע,מבט אחרון שכזה של לפני פריקה,עליתי לחדר ואיך שראיתי את המיטה פרצתי בבכי ארוך שנמשך אל תוך הלילה, עד שנרדמתי על חיים לחות. |
התגובה נשלחה על ידי אלמונית
אהבתי
היי אתה מוכשר תצליחחחחחח!